<h1>הלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סימן ל"ז</h1>
<h2>דף כה.</h2>
ועל הא דאמרינן העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אמר לי הר' משה בן הר' מאיר מפי הר' יונה הקדוש מפרובינצא ז"ל דהני מילי באדם שאינו רשע אבל באדם רשע וחשוד אין לקרוע, אלא אדרבא יש לשמוח דכתיב (משלי י"א י') ובאבוד רשעים רנה, ולא נהירא לי דהא מסיק למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע, ופירש רבינו שלמה בפרק האורג (שבת ק"ה ב') ואף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק בהן שאין בו תורה ומצות, ולהכי נראה שחייב לקרוע על הכל בשעת יציאת נשמה, לבד ממשומד לע"ז דכל המודה בה כאילו כופר בכל התורה כולה (נדרים כ"ה א'), או אם הוא עובר על אחת מכל מצות האמורות בתורה להכעיס הרי זה כעובד ע"ז, דקיי"ל בפרק בתרא דהוריות דמשומד אוכל נבילות להכעיס מין הוא, והיינו דתנן במסכת שמחות (פ"ב ה"י) כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין בכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלין ושותין שאבד שונאו של מקום שנאמר (תהלים קל"ט כ"א) הלא משנאיך ה' אשנא וגו', והאי קרא נמי מייתי בפרק כל כתבי (שבת קט"ז א') גבי מינים, ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז א') נמי תני רב שמעיה יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור ת"ל (ויקרא כ"א א') בעמיו בעושה מעשה עמיו, ומייתי לה התם על אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד ועל עיר הנדחת שהן עובדי ע"ז ומשמע דמי שפירשו אבותיו מדרכי ציבור איירי בכה"ג, ומסיק דלא שנא מת מתוך רשעו ולא שנא נהרג מתוך רשעו כגון שנהרג בב"ד כיון דבדין קא מקטיל לא הוה ליה כפרה בשעת קבורה עד דחזו צערא דקיברא פורתא, ואבילות מאימת קא מיתחלא מסתימת הגולל הואיל ונדחו נדחו, וקאמר התם גבי הרוגי ב"ד דלא היו הקרובים מתאבלים אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב, והרוגי ב"ד נמי הוו כמו להכעיס כיון דמתירין עצמן למיתה כשמתרין בהן אומרים על מנת כן אנו עושים (סנהדרין שם), דאי לא עבדי אלא לתיאבון למה להו למימר על מנת כן אנו עושים, להכי אין מתאבלים עליהם, דעליהם ועל כיוצא בהן נאמר (משלי י"א י') ובאבוד רשעים רנה, ואהא מייתינן לה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ז ב'), ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו שלזה הרי כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה, ובאחאב נמי כתיב (מלכים א' כ"ב ל"ו) ותעבור הרינה במחנה, אבל אם אדם עושה לפעמים עבירה לתיאבון, או זימנין שמניח לקיים מצוה אחת בשביל טורח, על כגון זה חייב לקרוע בשעת יציאת נשמה כיון שאינו כופר או אינו עושה להכעיס דכתיב (שמואל ב' י"ט ב') הנה המלך בוכה ויתאבל על אבשלום, אע"פ שכמה עבירות עשה שמרד באביו ובמלכות בית דוד, אלא כיון שלא עשה להכעיס אלא מתאוה היה למלוך ראוי היה להתאבל עליו, ויכול להיות שכך אמר הר' יונה ז"ל באותן שעושין להכעיס, ושמעתי מפי מורי הר' יצחק מוינא ז"ל שרבינו גרשום נתאבל על בנו שנשתמד, אמנם אמר לי שאין ללמוד ממנו דלאפושי צערא הוא דעביד שלא זכה לשוב בתשובה.
